בידי מי זכויות היוצרים בצילום דיוקן? האם כל העתקה של צילום מהווה הפרת זכויות יוצרים? האם צלם שצילם תמונה שבה מופיע אדם מסוים, רשאי לעשות בצילום כל שימוש, כראות עיניו? על השאלות הללו ננסה להשיב במאמר זה.

 

בכל הנוגע לזכויות יוצרים בצילום דיוקן, סעיף 35(ב) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח – 2007 ("החוק החדש") קובע כי "ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת".

 

כלומר, הבעלות על זכויות היוצרים בצילום דיוקן משתנה בהתאם לנסיבות:

 

א.       אם מדובר בצילום דיוקן שצולם על ידי הצלם לפי הזמנה, המזמין (ולא הצלם) הוא בעל זכויות היוצרים בצילום, אלא אם כן הוסכם אחרת בין הצלם ובין המזמין. בנסיבות אלה, הצלם לא יכול לעשות כל שימוש שיש בו משום הפרה של זכויות יוצרים בצילום, ללא הסכמתו מראש של המזמין.

 

דוגמא לצילום שנעשה לפי הזמנה: דוגמן או גורם אחר מטעמו, פונה לצלם ומזמין את שירותיו לצורך צילום תמונה של הדוגמן.

 

ב.       אם תמונת הדיוקן צולמה שלא על פי הזמנה, בעל זכויות היוצרים הראשון הוא צלם התמונה ולא האובייקט המצולם.

 

דוגמא לכך היא צלם השוכר את שירותיו של דוגמן לצורך צילום תמונה שהוא מעוניין בה למטרותיו שלו, עסקיות או אחרות. אין מדובר בתמונה שהוזמנה על ידי הדוגמן או על ידי גורם אחר, אלא פרי יוזמתו של הצלם.

 

יש כמובן לשים לב לכך שזכויות יוצרים ניתנות להעברה ולכן, אם יש הסכם בין הצדדים, הבעלות על זכויות היוצרים תקבע בהתאם לאמור בהסכם.

 

אולם, כשדנים ביצירות צילום יש לשים לב לא רק לסוגיית הבעלות על זכויות היוצרים בצילום אלא, גם לסוגיית היקף ההגנה שמעניקים דיני זכויות היוצרים וכשמדובר בצילום דיוקן מתעוררת השאלה, מהו החלק המוגן ביצירה, האם הצילום בפני עצמו או שמא, ההגנה מתפרסת גם על תוכן הצילום, כלומר, על הדמות, נתוניה ומאפייניה.

 

סוגיית היקף ההגנה על יצירות צילום נדונה בבית המשפט המחוזי במסגרת ע"א 3437/06 ויסהוף אליעזר נ' ויינברג אמיר, בנוגע ליצירות צילום דוקומנטרי של דמויות ציבוריות ידועות. אותו עניין נסוב סביב שתי יצירות. האחת, צילום של יצחק רבין המנוח בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, שצילם מר ויינברג. השנייה, מדליה, שיצר מר ויסהוף, הנושאת את דיוקנו של רבין המנוח. טענתו של מר ויינברג הייתה שהדיוקן שהוטבע במדליה מהווה העתקה של הדיוקן כפי שהופיע בצילום ויש בכך משום הפרת זכויות היוצרים שלו בצילום.
 

הערכאה הראשונה קיבלה את התביעה ומר ויסהוף הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.
 

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. הוא אמנם הכיר בכך שצלמים דוקומנטריים וצלמי עיתונאות משקיעים עבודה ביצירותיהם ולכן, הגם שאינם מעורבים בהכנת הדמות והעמדתה לצילום, הם זכאים לזכויות יוצרים ביצירות הצילום, אך הוסיף וקבע כי מידת ההגנה והשאלה אם הופרה הזכות תלויות במידת היצירתיות והמקוריות שבא לידי ביטוי ביצירות העומדות לדיון.
 

בבדיקת היקף ההגנה יש, לדעת בית המשפט, לערוך הבחנה בין יצירת צילום שבה סצנת הצילום בוימה על ידי הצלם ובין יצירת צילום שבה נשוא הצילום בנחלת הכלל ולצלם אין כל השפעה על הפוזיציה של הדמות. לגישתו של בית המשפט, מידת ההגנה שראוי להעניק במקרה הראשון רחבה ממידת ההגנה שיש להעניק במקרה השני.
 

במקרה שבו מדובר בצילום של אובייקט הנמצא בנחלת הכלל, וסצנת הצילום לא בוימה על ידי הצלם, קובע בית המשפט כי הצלם אינו בעל הזכויות בפוזיציה בה נלכדה הדמות, בתווי פניה, פרטי הלבוש וביוצא באלה מאפיינים של הדמות שאינם תוצר מקורי ויצירתי שלו, הגם שהם מבטאים מידה כזו או אחרת של השקעתו ומיומנותו בצילום. 
 

כלומר, תינתן הגנה לצילום עצמו והצלם יחשב בעל זכויות היוצרים בו, אך לא תינתן הגנה לדמות המצולמת והעתקה של הדמות בלבד, לא תחשב כהפרת זכויות יוצרים.
 

בהתאם לכך קובע בית המשפט כי רק במקרה שבו בחינת שתי היצירות העומדות לדיון, בכללותן וכשלמות אחת, להבדיל מהתבוננות על הדמות היא לעצמה, תעיד על דמיון מהותי  - תתגבש הפרה של זכויות יוצרים.
 

בסיכומו של דבר ולאחר שבית המשפט בוחן את שתי היצירות, הוא מגיע למסקנה כי הדמיון בין המדליה ובין הצילום קיים במספר מאפיינים הקשורים כולם לדמותו של רבין ז"ל ולבושו והואיל וזכות היוצרים אינה חלה על הדמות עצמה, לא בוצעה במקרה האמור העתקה שיש בה משום הפרת זכויות יוצרים. בית המשפט מבטל את פסק הדין של בית משפט השלום ואת חיובו של מר ויסהוף בפיצויים.
 

אולם, בכך לא נסתם הגולל על הדיון בעניין זה הואיל ובספטמבר 2009, הגיש מר ויינברג ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון והוא עדיין תלוי ועומד.
 

עתה, לאחר שהבהרנו לעיל את סוגיית הבעלות בזכויות היוצרים בצילומי דיוקן, נעבור לדון בשאלה הבאה המתבקשת והיא, האם בעל זכויות היוצרים בצילום שבו מופיע אדם אחר, רשאי לעשות בצילום כל שימוש שהוא, כראות עיניו?
 

התשובה לכך היא שלילית. העובדה שיש למאן דהוא זכויות יוצרים בצילום דיוקן, אין פירושה שכל השימושים בצילום זה מותרים לו, הואיל ועל בעל זכויות היוצרים חלות מגבלות מכח דינים אחרים, בכל הנוגע לשימוש בצילום, כגון, דיני הגנת הפרטיות ודיני עשיית עושר ולא במשפט.
 

סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981, מגדיר מהי פגיעה בפרטיות. פגיעה בפרטיות היא, בין היתר, פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו (סעיף 2(4) לחוק) וכן, שימוש בתמונתו של אדם לשם רווח (סעיף 2(6) לחוק).
 

הווה אומר שצלם שיפרסם תמונה של אדם ופרסום זה עלול להשפילו או לבזותו, פוגע בפרטיותו של אותו אדם ופגיעה זו עולה הן כדי עוולה אזרחית ובנסיבות מסויימות, אף כדי עבירה פלילית. כך גם אם צלם או כל מאן דהוא אחר עושה שימוש מסחרי בדמותו של אדם, ללא הסכמתו.
 

נבהיר כי הגנת הפרטיות מגנה על אנשים שמבקשים לשמור על פרטיותם. ולכן, ידוענים אשר ממילא עושים שימוש מסחרי בדמותם ועצם הפרסום כשלעצמו אינו מסב להם עוגמת נפש, לא יוכלו, על פי הפסיקה, לחסות תחת הגנת הפרטיות. יחד עם זאת, פרסום צילום שלהם, ללא הסכמתם, עלול להקים להם עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט אם הפרסום הסב להם נזק כלכלי.
 

הדברים נקבעו בפסק דין מקדונלד שבו הוכרה הזכות לפרסום המוקנית לידוען ונקבע כי, שימוש מסחרי בדמותו של ידוען, ללא הסכמתו, עלול להקים לו עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט בשל הפרת זכות זו.
 

לסיכום, ראינו שכדי לדעת מיהו בעל זכויות היוצרים בצילום דיוקן יש לבחון האם הצילום הוזמן, אם לאו וכן, מה סוכם בין היוצר ובין המזמין. כמו כן, ראינו שעל פי הפסיקה (שעומדת עתה למבחן בבית המשפט העליון), יש הבדל מבחינת היקף ההגנה הניתן ליצירות צילום שונות ויש לבחון מה היו נסיבות הצילום, האם מדובר בצילום מבוים או בצילום בלתי מבוים של אדם במקום ציבורי, ואף את זהות האובייקט המצולם. כמו כן, ראינו כי שימוש בתמונה של אדם, גם על ידי בעל זכויות היוצרים בתמונה, עלול, בנסיבות מסוימות, להקים עילת תביעה, בין מכח דיני הגנת הפרטיות, בין מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט ובין מכח דינים אחרים.